גם הפעם הקדים להגיע וחיכה לי בחדר ההמתנה... חיוך מבויש נסוך על פניו, עדיין ניכרים סממניהם של פצעי ההתבגרות... בן עשרים וקצת, מביא לחדר נוכחות גברית צעירה, יושב מולי לבוש וממותג בכל טוב, מידי פעם השעון היוקרתי על זרועו מהבהב ומסמן על עוד הודעה נכנסת. לומד ומשקיע במסלול לימודים יוקרתי ונחשק, לאחרונה התקבל למקום עבודה מוערך... אבל מתמודד עם הבדידות בחייו כבוגר החי לבד בעיר הגדולה, גופו עדיין זוכר ומתגעגע למגע ידיה של אהובתו שעזבה אותו זה לא מכבר, הרחק מחבריו ומבני משפחתו, ומזה זמן מה לומד להכיר את שפת הנפש והגוף שלו...
הוא התיישב על הכורסא ממולי ומבט תוהה על פניו... אני לא מבין למה הגבתי בכזה כעס להוריי... מספר לי על שיחה שהסתיימה בטונים צורמים ובתוקפנות מצידו ... ועיניו החמות מתחילות לדמוע... תחושת אשמה נמהלת בתמיהה עצמית חסרת פשר נוכח כעסו כלפיהם ... עקבות השיחה ניכרות בהבעות פניו... נותר עם תחושת זעם כבוש ועם המחשבה ששוב במפגש עם הוריו צרכיו נדחקים לקרן זווית... שוב מונצחת חוויית היותו הרואה והבלתי נראה...
ומה קורה לך עכשיו בגוף?? אני תוהה... מנחה אותו לקחת כמה נשימות עמוקות ולשים לב...״אני מרגיש מתח גדול בכתפיים ובעורף״, הוא עונה ולחלוחית מרצדת בעיניו... ״מה יש שם?? ״ אני שואלת
הוא נושם, מהרהר, ואז מתיק מבטו אליי: ״תיק גדול בצבע זית, מבד של צ׳ימידן. אני נושא את התיק בגבי, והתיק מלא קוביות עץ מרובעות ומשולשות״... ״לא רק שהתיק כבד לי ומעמיס על הכתפיים גם הם ( ההורים) עומדים מאחוריי ומושכים אותו כלפי מטה, כאילו רוצים להכריע אותי תחת כובדו של התיק״ ... בשלב זה הרגשתי כמה חמלה חמימה מציפה אותי כלפיו... איזו דרך חתחתים שהוא עובר ... דרך שהצופה מהצד לא יצליח לראות..גדל במשפחה אמידה... מוצף בכל המותרות שכל ילד כמה להן, אבל עם רעב אמיתי לפת לחם, למנת אהבה שהיא כה בסיסית, אבל כה חסרה במשפחתו...
וכך חקרנו במהלך השעה את מהותם של הקוביות המרובעות, המשולשות... את היותו של התיק מיכל שלתוכו השליך את חרדותיו... הפעמים המעטות לאורך חייו הצעירים בהם הצליח לשמוט את התיק ולברוח מכובד המשא ... הפגישה מתקרבת לקיצה - על השולחן נערמה גבעה קטנה עם ממחטות טישו מדובללות...
התיק כבר פחות כבד אבל עדיין מכביד.... אין ספק שיש עוד עבודה לפנינו ...
אבל תודה לגוף שזוכר ויודע להיות מורה הנבוכים שלנו ....
コメント