אני מהמטפלים 'המעצבנים' שמתעקשים על נוכחותו של האב בחדר הטיפול. הרבה אימהות אומרות לי – 'בשביל מה את צריכה שגם הוא יבוא. אני יכולה לספר לך הכול גם מנקודת ראותו'...אבל אני לא מרפה ודורשת שגם הוא יגיע לפגישות הדרכת הורים/ לפגישות הערכה לפני טיפול נפשי בילדים ומתבגרים/ למפגשי טיפול משפחתי... הרבה מהאבות בהתחלה מגיבים בכעס, שכן בגללי נאלצים לאחר לעבודה או לצאת באמצע היום.. אבל אני מגיבה בסלחנות ומבינה שהם לא מבינים את חלקם המכריע בהתפתחות הרגשית של ילדם/ילדתם...
אז למה האב כל כך חשוב בעיניי ואיך נוכחותו מקדמת את המובחנות?
הילד נולד לתוך דיאדה אם-ילד. בדיאדה זו הילד הרבה פעמים חש כאילו העולם נוצר עבורו ורוב צרכיו באים על סיפוקם.
נוכחותו של האב כשותף פעיל בגידולו של הילד, הופכת את הדיאדה עד מהרה לטריאדה (משולש), ואת האב כתורם להתהוות 'העמדה השלישית', כפי שכינה אותה בריטון, פסיכואנליטיקאי בריטי אהוב עליי. 'העמדה השלישית' היא זו המאפשרת לילד לצאת מעצמו, מהמקום של מי שחווה ולהפוך להיות גם צופה- צופה קודם כל בקשר הזוגי בין הוריו, צופה בקשר שלו עם אימא כשהוא מחובר לאבא, ולהיפך... הקשר עם האב יוצר גשר לראיית האחר, מפתח את הזולתנות.. וכשאני יכול להתבונן באחר, או בעצמי מבחוץ, אני מתחיל לייצר מובחנות מהאחר, בתחילה מאימא ואחר כך מאחרים משמעותיים, כולל בן/בת הזוג בחיים הבוגרים...זה מעורר גם תסכול כי אז אני כילד מבין שאני לא מרכז העולם, ויש לאימא ובהמשך לאבא עוד תחומי עניין וסיפוק מלבדי... אבל זה מפתח את יכולת המובחנות.. את היכולת לקבל שלאחר יש צרכים שונים משלי... ובחיי הבוגרים את ההבנה שלבן/בת הזוג שלי יש צרכים אחרים משלי ותפסיה אחרת משלי.. אני לא חייב להסכים עמה אבל כן צריך ללמוד לקבל אותה ולחיות עמה.
コメント