אישה יפה, לבושה בטוב טעם, ומעיניה היפות נשקפת עננה של תוגה. הוא - מצליח מאוד בתחומו, ממותג בלבושו.רגיל להצליח בכל מה שהוא נוגע, ולראשונה נתקל במשהו שמשתבש, בדחייה מהאישה שהוא כל כך אוהב, שהיה לו ברור שהיא תחכה לו עד שיבנה את עצמו בעסק... הוא נע בכורסא באי שקט נוכח דבריה. ניכר שנרעש מדבריה, למרות שזו לא פעם ראשונה ששומע אותם....
״אז מה עושים ? ״ הוא שואל שוב ושוב, ״אני מבין שטעיתי״ ״הייתי טמבל, ממש עיוור וחירש״... ״משתהים על שפת השבר״, עניתי. והוא שואל ותוהה לפשר כוונתי... ״וזה יעבור לה?״ הוא ממשיך ושואל מודאג... מתקשה להבין את פשרה של ההשתהות ועוד יותר מכך איך ניתן לחיות באי ודאות לגבי המשך הקשר. ״ אני משתגע״... ״קשה לי לקבל את זה שהיא לא יודעת אם היא אוהבת אותי״... ״ מטריף אותי שהיא לא נהנית לקיים איתי יחסי מין״...ואנחנו משתהים - בחששות שלו, באופן שבו הוא יכול להרגיע את החרדה ולמעשה להתפנות להיות עם הכאב שלה.
ורק אז יצאנו למסענו...אנחנו עדיין לומדים יחד את חוויות ההחמצה שהצטברו במיכל הזוגי... הוא לומד להקשיב והיא לומדת לבטוח בו... הרבה אכזבות הצטברו במיכל הזוגי... כמה פעמים שהיא חיכתה לו, כמהה לחיבוק חם, לקשר, לאיכפתיות, לנראות- והוא בושש לבוא שוב ושוב, ותמיד באמתחתו תירוץ שקשה לעמוד בפניו, תמיד הניח שהיא תבין, שהיא תבליג - ומה קרה לכמיהה? החמיצה... את טעם ההחמצה חשים גם בחדר. היא משתפת והוא לומד להקשיב, להטות אוזן, להישיר מבט לתוך הכאב בעיניה, להיפתח למה שקורה לה בגוף בזמן שהיא חושפת את כאבה, לפגוש אותה שם על שפת השבר, במקום בו שוב פגשה את הבדידות... עדיין לומד להרפות מהשאלה -״נו, זה עבר לך? את כבר אוהבת אותי?״ ובמקומה פשוט להקשיב ולהיות... ומה עם החלק שלה בקשר הזוגי, אתם בטח תוהים... גם הוא יגיע, אבל רק אחרי שהוא יחבוש את הפצעים שלה...